אנו נולדים, גדלים ומתחנכים בתוך עולם שהוא עולם החלום, עולם שיש בו אשליה, עולם שרב הנסתר על הגלוי בו.
אנו חיים כמו שחקן המשחק על הבמה ומאמין כי התפקיד אותו הוא משחק הוא האמת של חייו ושוכח כי לכל הצגה יש סוף ובתום ההצגה, כשיורד המסך הוא שב לביתו ולחייו האמתיים.
עולם האשליה
כמו כל אשליה המכסה את הכרתנו, כך גם אשליית העולם הזה, העולם שיש לו סוף – עולם החלום. מרגע לידתנו אנו בונים לעצמנו מסגרות רבות, מחנכים ומתחנכים לחשוב כי מה שיצרנו ובנינו, הוא האמת האבסולוטית המתאימה והנכונה לכול, וכי הכול חייבים להתנהג על פיה. כאשר מדי פעם, קם אחד השחקנים מרבצו, מתנער, פוקח עיניים, מעמיד בספק את הקיים, פותח עצמו לאפשרויות חדשות ורוצה להציגן, ממהרים כל החולמים להרדימו בכוח פן יזעזע את עולמם.
הלך רוח זה ניתן למצוא לדוגמא ב”משל המערה” של אפלטון וגם במשל “דוד האינדיאני ” בספרו הרביעי של לי קרול (משלי קריון/לי קרול/הוצאת אור-עם).
משלים אלו מתארים אנשים הגדלים אל תוך חושך (במשל המערה) או מוקפים בערפל (במשל דוד האינדיאני) של אי ידיעה ודבקים באמונה כי זהו העולם האמתי ואין בלתו וכאשר יוצא אחד מהם אל האור – אור הידיעה, וחוזר (במשל המערה) כדי להביא אליהם את בשורת האור, הם אינם מסוגלים להכיל זאת ומזלזלים בו, ולו יכלו אף היו הורגים אותו.
כך גם אנחנו, החולמים, החיים את חיינו כפי שגידלו, לימדו וחינכו אותנו מקדמת דנא, בטוחים כי העולם הוא כפי שנתפס בחושינו הפיזיים. כל ניסיון לבדיקה או היחשפות לרעיון חדש הבא מתוך פנימיות האדם (מתוך חושיו הפנימיים של האדם),והמאפשר הצצה מעבר למסך האשליה, מאיים, מטלטל ויוצר זעם והתנגדות לשינוי.
עלינו לדעת – הדבקות בקיים משַמֶרֶת בורות וצרוּת דעת.
כיום, בתקופה רבת שינויים זו, קשה לנו להתכחש (אפילו לחולמים המתכחשים הגדולים) לעובדה כי בין ה”פריימים” הגלויים של הסרט, אלו הנתפסים בחושינו הפיזיים, קיימים רווחים אשר רק הרחבת התפיסה, פיתוח החושים הפנימיים ופיתוח התודעה האישית יוכלו לאפשר לנו לדעת אותם, להרחיב את עולמנו המודע ולהבין, כי מה שהורגלנו לחשוב שהוא עולם האמת, הינו בסך הכול פיסה קטנה ומוגבלת בתוך אינסוף מידע, שהיה מוסתר מאתנו.
כיום יותר ויותר חולמים מתחילים להתעורר, להפנות פניהם אל האור ולהבין את עולם האשליה שבתוך עולם החלום.
האשליה בחינוך
את ההבנה כי אנו שרויים בתוך חושך חשיבתי ותודעתי וכי עלינו להתעורר, להגמיש את החשיבה ואת המסגרות, יש להביא אל תחום החינוך. התחום בו אני רואה את שליחותי לעורר את החולמים.
עלינו ללמוד וללמד את ילדינו, להפנות אל עצמנו שאלות, להבין את עצמנו, להכיר את הייחודיות שלנו ולדעת שכאשר אנו פונים פנימה להכיר את יכולותינו, רצונותינו, כישרונותינו ונתיבנו בעולם, בכך נוכל להרחיב ולהגמיש את מסגרת האשליה המצומצמת שלנו, ולהגיע להבנות חדשות שיאפשרו לנו גמישות, עצמאות, חופש בחירה, לקיחת אחריות והכרת ה”אני” ודרכי בעולם, כמו גם להבין את “העומד מולי” מתוך ההבנה שהינו נושא מידע משמעותי, חדש ומעורר עבורי.
המקום של “מורה יודע כל” מול “תלמיד חסר ידע”, הצריך ללמוד כל שמוכתב לו חייב להשתנות!!
עלינו לשנות את גישתנו לְהבנה, שכולנו תלמידים ושכל שאנו יודעים הינו פיסה קטנה מתוך עולם גדול ומופלא, המוסתר מעינינו וכי ייתכן שהאדם העומד מולי, בוגר או ילד, נושא עמו פיסת ידע נוספת שיכולה לעורר בי תבונה ותובנה חדשה.
לא ניתן ללמד אדם בין אם הוא בוגר או ילד כאשר יוצאים מנקודת הנחה שכולנו דומים בנטיותינו וייעודנו.
לא ניתן לכפות על אדם בוגר או ילד מסגרת, שעות, נושאי עניין ולומר: “תצליח בפקודה!!!!”
לא ניתן להקיש מאחד לאחר ולקטלג לקבוצות על פי מאפיין אקראי כמו גיל למשל , להושיב על כסאות בין ארבעה קירות במשך מספר שעות, ולצַפות כי כולם יתעניינו באותו הזמן, באותו נושא, יהיו בשקט, ישבו ללא תזוזה, ישתפו פעולה, יתחרו זה בזה בהנאה, יאהבו זה את זה, ואף ישיגו הישגים נאים.
יש להבין: דרכו ונתיבו של כל אדם , בוגר או ילד, שונה ומיוחדת.
עלינו להנחות את האדם ללמוד ולהכיר את נתיבו הייחודי, להכיר את איכויותיו, כישרונותיו ורצונותיו ולאפשר לכל אחד להתפתח לכיוון המעניין אותו. רק כך יתאפשר לכל אדם לממש את עצמו, לחיות מתוך שמחה וביטחון,לרכוש דעת, וליצור הרמוניה במקום תחרות, קנאה ושנאה.
תבניות של למידה והצלחה
לשם כך, עלינו לשנות את תפיסתנו לגבי “מהי למידה?””מהי הצלחה?” כיצד האדם לומד ומצליח? האם על פי צורה תבניתית ידועה ומוגדרת מראש שברובה מתנהלת דרך הוראה פרונטאלית, המעבירה ידע מוגדר מראש שעליו לשננו, או שאולי על ידי כך שמאפשרים לו להתבונן פנימה, לצפות במרווחים שבין “הפריימים” ולגלות עולם נסתר שיכול להעשיר אותו בידע אשר בדרך הלמידה הרגילה יקשה עליו לרוכשו.
קיימות דרכים חדשות המצליחות להיכנס אל מוסדות החינוך מהדלת האחורית, עדיין לא מתוך הכרה ושינוי גישה הבא מלמעלה. חשוב שנבין כמה שיותר מהר כי לא ניתן לעצור את הצורך בשינוי הגישה וכלי ההוראה, המערכת מיטלטלת בכל מקרה, וככל שנקדים להבין ולשנות, כך ניטיב עם ילדינו ומורינו ונאפשר לבתי הספר להפוך למוקד הפותח עצמו לאור הידיעה ולהתפתחות ועניין מתוך שמחה, הנאה וסקרנות!!!
הסיבה לצורך בטלטול היא הפחד משינוי, מהגמשת המסגרות ומחשיבה עצמאית של אותם מבוגרים,היושבים שנים רבות עם גבם אל הקיר ורואים את הצללים על גבי המערה, אותם מבוגרים שלמדו שמפחיד להציץ פנימה ולהכיר את עצמם ואת נתיבם וכי “צריך” להיות כמו כולם. הילדים לעומתם, יודעים היטב להציץ פנימה, הם באים עם היכולת והידע טבוע בתוכם, עלינו רק לשמור מלהטיל את פחדינו אל עולמם, להבין אותם, לאפשר להם להיות עצמאיים ולחקור את מה שמעניין אותם ואז נגלה להפתעתנו, כי הם המורים ואנו התלמידים.
השימוש במונחים נעשה בהשראת המידעים של תודעת העל המובאים דרך זאב אבירז.
[1]משל המערה של אפלטון הוא אחת המטאפורות הידועות ביותר מאת הפילוסוף הנודע, אשר נועדה לדמות מציאות של בערות, בה אנשים נותרים חשוכים אם אינם זוכים לגילוי זיו אורה של החוכמה. גם כאשר הפילוסוף – האדם שיצא מבורות לחוכמה – בא לגאול אותם מבערותם, הוא נמצא בסכנה מתמדת, מפני שהאנשים אינם רוצים להשתחרר מהבורות, הם נמשכים אליה ושמים בה את מבטחם. כמו כן, מוצג תהליך ההחכמה כתהליך קשה, כואב ורצוף מכשולים.
המשל, המוצג בספרו “המדינה” (בפתיחת פרק ז), מספר על קבוצת אסירים שנכלאה מגיל רך במערה חשוכה ואשר רותקו בשלשלאות בצורה כזו שראשם מופנה תמיד אל צד אחד ולא יכול עוד לנוע. מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים, הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים. כאשר משמיעה אחת הבריות את קולה, שומעים האסירים את ההד השב מן הקיר. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים בקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, האסירים מפתחים תרבות ושלל תיאוריות לגביהם, ובונים את עולמם הרוחני על פי הדמויות על הקיר.
אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. שריריו מנוונים מרוב ישיבה בשלשלאות, וכוח כלשהו גורר אותו במעלה דרך עפר תלולה אל מחוץ למערה. האסיר נשרט ונחבל, וכאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה אך ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות שהבריות אינן צללים, והוא יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים, ואת גרמי השמיים בלילה. הוא יכול גם להבחין בצלו שלו.
האסיר מחליט לחזור למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולשחררם. אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה; הוא מועד ונופל, ואינו רואה דבר, והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא נכה. הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. האסיר שיצא לאור עומד על דעתו, ומנסה להאיר את עיניהם של חבריו הכבולים, אך הם לועגים לו, ולו היה משחרר אותם מכבליהם כפי שהתכוון לעשות, היו האסירים רוצחים אותו. (מתוך ויקיפדיה)
[2]משל דוד האינדיאני הינו משל על אינדיאני שחי על אי מקסים, שהכיל את כל אשר היה זקוק לו. האי היה מוקף ערפל מאז ומעולם וכל תושביו גדלו עם הידיעה שמי שנכנס לערפל מת. רצונו וסקרנותו של דוד להכיר ולדעת מה יש מעבר לאי הייתה חזקה מכל אמונה וגרמה לו לשוט באומץ אל מעבר לערפל ולגלות יבשת עצומה מדהימה ביופייה מלאה באנשים, כפרים וכל טוב.
לא נמצאו פוסטים